עראבה (בערביתعرابة) היא עיר במחוז הצפון בישראל, בבקעת סכנין, בצפון הגליל התחתון המרכזי (לב הגליל), כ-7 ק"מ מדרום-מזרח לכרמיאל, כק"מ אחד ממזרח לסח'נין וכק"מ אחד ממערב לדיר חנא.

עראבה הייתה מקום הולדתו של דאהר אל עומר ואחד ממרכזי שלטונו. בשנת 1965 הוכרזה העיירה כמועצה מקומית. בשנת 1976 התרחשו ביישוב הפגנות יום האדמה הראשון. בינואר 2016 הוכרזה כעיר[2].

עראבה שוכנת במקום בו שכן בעבר היישוב היהודי ערב, ומשמרת את שמו. היישוב נזכרה על ידי יוסף בן מתתיהו בשם גבּרה (Gabara) כאחד משלושת היישובים היהודיים הגדולים בגליל בעת המרד הגדול[3]. בכפר מצויים קברים המיוחסים מזה מאות בשנים לתנאים רבי ראובן האיצטרובלי[דרוש מקור][4] ורביחנינא בן דוסא, אשר בתלמוד מצוין כי מוצאו מהכפר "ערב"[5]. בנוסף, אוסביוס באונומסטיקון (תחילת המאה ה-4 לספירה) מזכיר את היישוב כאחד הכפרים היהודיים במחוז ציפורי.

בחפירות שנערכו בכפר בשנת 1967 נתגלתה כנסייה ביזנטית מהמאה השישית, בשטח של כ-500 מ"ר, עם רצפת פסיפס חגיגית שהועברה למוזיאון רוקפלרבירושלים.

עראבה מוזכרת בקצרה על ידי הנוסע הערבי יאקות אל-חמאווי בספרו מועג'ם אל-בולדאן, שנכתב בתחילת המאה ה-13. במהלך ההיסטוריה הייתה עראבה כפר חקלאי, שהשתמש במרחבי בקעת בית נטופה לגידולים חקלאיים.

בעידן העותמאני השתייך הכפר עראבה למחוזות שונים באימפריה, על פי השינויים האדמיניסטרטיביים התכופים בה: למחוז ציידא (צידון), צפד (צפת), עכא (עכו) וביירות. בסוף המאה ה-17 לחמו תושביה המוסלמים של עראבה כנגד הדרוזים בחרבת סלאמה (היא צלמון). את תושבי עראבה הנהיג זיידן, סבו שלדאהר אל-עומר. מספר שנים לאחר מכן הגיע דאהר עצמו לעיירה, על פי האגדה, לחפש מקלט לאחר שהרג חייל טורקי, ושם יצא לעזרתו שייח' מקומי בשם מוחמד נאסר, ולאחר שדאהר סייע לנאסר ליישב סכסוך עם כפר שכן, החלה שרשרת אירועים שהסתיימה בייסוד ממלכתו של דאהר בגליל. אל-עומר נולד בכפר עראבה בשנת 1695, כבן למשפחה עשירה. הגרעין של צבאו, בהיותו מושל הגליל היה מבני עראבה ודיר חנא. דאהר אל-עומר לא הקים לעצמו בירה קבועה ובתקופת שלטונו הוא נע בעיקר בין טבריה לעכו ולעראבה. לפיכך הפכה עראבה בתקופתו למוקד של עוצמה פוליטית-חברתית ברמת המחוז העותמאני. בית המנהלה ובית המשפט של אל-עומר ניצב עד היום בעראבה.

לפי מסורת מקומית חודש היישוב בתחילת המאה ה-19 על ידי ערבים מוסלמים שהגיעו משכם ומירושלים[6].

בשנת 1906 פקדה את הכפר מגפת כולירה שקטלה, כמסופר, כ-900 מבין 1,500 תושביו. במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו 1,224 תושבים, מתוכם 37 נוצרים, ו-253 בתים נושבים.

על פי תוכנית החלוקה נכלל הכפר עראבה בתחומה של המדינה הערבית העתידית. למדינת ישראל הוא צורף רק לקראת סוף מלחמת העצמאות, לאחר שנכבש במבצע חירם (ב-29 וב-30 באוקטובר 1948). עראבה ושני הכפרים הסמוכים, סכנין ודיר חנא, נכנעו ללא קרב. אולי בזכות העובדה שלא שימשו לפני כן כבסיסי פעילות של צבא ההצלה, נמנעו מהם פעילויות צבאיות כפי שהתרחשו בכפרים רבים אחרים באזור "כיס" הגליל, שנכבש במבצע זה. בכפר מצאו מקלט כמה מאות פליטים מכפרים אחרים בגליל.

עראבה לא רק הפך למקום מקלט לעקורי מלחמת העצמאות, אלא שבמקרה מסוים גם גילה סולידריות והתגייס לעזרתם של שכנים שגורלם היה קשה יותר. בשנת 1949 פנה אב הכנסייה של הכפר השכן עילבון, כפר נוצרי ברובו, בבקשת עזרה מכומר הקהילה הנוצרית בעראבה. תושבי כפרו גורשו באותה העת ללבנון, שדותיהם נותרו ללא טיפול והכומר חיפש מי ידאג לגורל הגידולים עד שלאנשי הכפר יותר לשוב לגבולות ישראל. במחווה קולקטיבית התאחדו כל החמולות של עראבה ואנשי הכפר יצאו לשדותיהם של אנשי עילבון כדי להציל למענם את היבולים.

עראבה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1965.

החל מקום מדינת ישראל ועד שנת 1966 נשלט עראבה, כמו היישובים הערביים האחרים בישראל, באמצעות ממשל צבאי.

כבר מראשית שנות החמישים ניתן להבחין בניצני מחאה עממית, שהמוקד שלה היה מאבק על הקרקע. הפלאחים נאבקו נגד תוכניות הממשל לטענתם להפקיע את אדמותיהם; מאבק שהתנהל בבתי המשפט, מעל דפי העיתונות ובשטחים המועמדים להפקעה עצמם. בשנת 1951 סיכלו פלאחים מעראבה תוכנית ממשלתית להפקעת שטח חקלאי נרחב הידוע בשם רומאנה[[[ויקיפדיה:ביבליוגרפיה|דרוש מקור: האם מדובר על היישוברומאנה?]]], כאשר המשיכו לעבד אותו, למרות האיסור וסגירת השטח, וגרמו לממשלה לסגת מכוונתה. זו אחת הדוגמאות הראשונות לצמיחתו של מאבק מתמשך בשלטון הישראלי. בשנת 1956 הרס הממשל הצבאי את ביתו של אחד מתושבי עראבה, בית שהיה אחד הראשונים שנבנו בכפר אחרי 1948. הנימוק להריסה היה שהבית נבנה ללא היתר בנייה כחוק. תוך ימים ספורים התארגנו תושבי הכפר ובנו את הבית מחדש. בשנת 1963 התארגנו חקלאים מעראבה לפעולת מחאה על התנכלויות המשטרה כלפיהם בזמן שהם מובילים פועלים ובני משפחה לעיבוד האדמות. המפגינים נסעו מעראבה למשרד החקלאות בנצרת על גבי טרקטורים ומחו על התנהגות המשטרה, שבה ראו ניסיון לגזול מהם את הזכות לעבד את אדמותיהם. הממשל הצבאי היו ער לפוטנציאל ההתנגדות בעראבה, ובחר להקים בכפר תחנת משטרה שתפקידה להדק את השליטה בעראבה ובשני הכפרים הסמוכים, סכנין ממערב ודיר-חנא ממזרח.

מהמאבק להגנת הבעלות על הקרקע נגזרה גם שאלת השליטה במקורות המים. חלק מהתושבים טענו כי יש להשאיר את השליטה באספקת המים בידי תושבי הכפר באמצעות אגודה עות'מאנית עצמאית, ללא קשר עם חברת מקורות הממשלתית, בעוד שחלק אחר טענו כי יש להתקשר עם חברת מקורות, אשר תספק את המים ואילו תפקידה של האגודה יהיה חיבור הבתים לרשת המים. המגמה השנייה, בעידודו של הממשל הצבאי, היא שגברה, וכך הוקמה אגודת אל-נדא, שבה נציגי החמולות בכפר ובראשה אימאם הכפר, קאיד נגאר. האגודה היא שיזמה את פרויקט תשתית אספקת המים לבתי המגורים בעראבה.

המאבק מול השלטון על האדמה נשא בעראבה, כמו ביישובים ערביים אחרים, משמעות מרחיקת לכת הרבה יותר מאשר הגנה על אמצעי הייצור של הפלאחים. יש הטוענים[דרוש מקור] כי בתרבות הערבית מוקנה לאדמה (בערבית: אל ארד) ערך רב השווה בחשיבותו וביוקרתו לערך "כבוד המשפחה" (בערבית: ערד). בעראבה התמקד המאבק סביב שטח של כ-19,000 אלף דונאמים אדמה מעובדת המכונה שטח אל-מל, שבבעלות תושבים משלושת הכפרים דיר-חנא, עראבה וסכנין. אזור זה כונה "שטח 9". עוד בשנותיה הראשונות של המדינה הוכרזו אדמות אלה כשטח צבאי סגור, הדרוש לצה"ל כשטחי אש לצורכי אימונים, והצבא אסר על בעלי הקרקעות את הכניסה אליו, אם לתקופות מסוימות ואם באופן קבוע. כניסת התושבים לשטח זה נחשבה לעבירה על החוק ואף נפתחו תיקים פליליים כנגד מפירי הצווים ולא פעם הוגשו נגדם כתבי אישום בבתי המשפט. ראשי המועצות פנו לממשלות פעמים רבות בבקשה לבטל את צווי איסור הכניסה, אך בקשותיהם נדחו.

עד 1976, נהרגו בשטח אל-מל, בין מאש הצבא ובין מהתפוצצות תחמושת צבאית שנותרה בשדות, תשעה מתושבי עראבה: חסן נאעמנה (1933–1946), עבדאללה סח (1933–1947), אחמד נעאמנה (1887–1951), חמדאן אל-בדוי (1936–1955), ח'אלד יאסין (1950–1961), מואפק יאסין (1955–1961), סלאח אל-בדוי (1947–1967), מחמד בדארנה (1940–1955) ומאמון נעאמנה (1963–1975).

עד סוף שנות השישים וראשית שנות השבעים לא העזו רוב תושבי עראבה לגלות מעורבות פומבית במישור הפוליטי הארצי, בבחירות לכנסת שמרו על דפוסי הצבעה קבועים של תמיכה ברשימות מטעם השלטון, ופעולות המחאה הספורדיות שבהן נטלו חלק התייחסו לבעיות מיידיות של הכפר. תמונת מצב זו השתנתה כאשר חלפו 20 שנה מאז הקמת המדינה ובכפר צמח דור חדש, משכיל יותר, בעל ביטחון עצמי גבוה מזה של הדור הקודם. דור זה הטמיע את ניסיון המאבקים עד אז ותרגם אותו למודעות פוליטית, שגם הושפעה מאופני השיח הפוליטי האזרחי אשר התפתחו בחברה הישראלית היהודית. כמו ברוב היישובים הערביים בישראל, לפחות הגדולים שבהם, החלו להישמע גם בעראבה דרישות פוליטיות ברמה הארצית ולא רק הכפרית מקומית. השאלות המקומיות קיבלו מעתה את הממד הלאומי שלהן, כחלק מהשאלות הנוגעות לכלל ציבור הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל.

אירועי יום האדמה בשנת 1976 החלו בהפגנות בעראבה, ובסכנין ודיר חנא הסמוכות. אחד מששת הרוגי יום האדמה היה ח'יר יאסין, תושב עראבה. במקורו תוכנן יום ה-30 במרס 1976 להיות יום של שביתה כללית של הציבור הערבי בישראל, תחת הכותרת "יום האדמה", כמחאה על גל חדש של הפקעת אדמות בגליל אותו תיכננה הממשלה. היוזמה לשביתה יצאה מוועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות, שמתוקף תפקידם היו מייצגי הציבור הערבי במובן הרחב ביותר. אף שהשביתה תוכננה בגלוי במשך שבועות, הממשלה התייחסה אליה כאל ניסיון מרד והחליטה להפעיל נגד המחאה האזרחית את הצבא ומשמר הגבול. בעראבה נועדה להתקיים העצרת המרכזית של אירועי יום האדמה, אך ערב השביתה המתוכננת, ב-29 במרס, הוקף הכפר בכוחות צבא, וחיילים שנכנסו לכפר פתחו באש והרגו את הקורבן הראשון של יום האדמה, ח'יר יאסין. הריגתו גרמה לתושבי הכפר לצאת מבתיהם בהפגנת זעם, שהובילה לעימות קשה עם החיילים. במהרה יצאו מבתיהם גם תושבי הכפרים הסמוכים סח'נין ודיר-חנא למחות על המתרחש בעראבה. למחרת התפשטו ההפגנות והעימותים לרוב היישובים העירוניים והכפריים של הערבים בישראל. בעימותים הקשים בין המפגינים לבין כוחות הצבא שנמשכו למחרת נהרגו עוד שלושה מתושבי סח'נין ונפצעו עשרות מתושבי שלושת הכפרים. הרוג חמישי נפל באותו היום בכפר כנא ועוד הרוג בהפגנת סולידריות במחנה הפליטים נור-שמס שבגדה המערבית.

מאז, רוב העצרות המרכזיות של ימי האדמה עד כה נערכו בעראבה, לצד עצרות אזוריות ביישובים אחרים[דרוש מקור: זה לא עבר לסכנין?].

אירועי אוקטובר 2000 כללו התפרעויות והפגנות בעראבה ובסביבתה ושניים מתושבי הכפר נהרגו מאש המשטרה, אסיל חסן עאסלה ועלאא ח'אלד נסאר, במהלך התפרעויות בצומת לוטם ב-2 באוקטובר 2000. משפחתו של עאסלה טוענת כי הוא לא השתתף במהומות[דרוש מקור]. על שמם של עאסלה ונסאר קרויים רחובות בעראבה.